טוקבקים בצומת (הומאז' אינטרנטי לאפרים קישון)

באחד האמשים, נסענו אני והטרנטה הביתה מהעבודה. היה זה אחר צהריים חמים ושטוף שמש, האנשים סביב נראו שמחים בחלקם למרות הדולר, וכמו בכל מדינה לבנטינית אחרת, כל זה היה רק סימן לאסון הממשמש ובא.

את הרמז הראשון שמעתי לפני שראיתי: חריקת בלמים, המעידה על עוד סוחר צמיגים בדרכו אל העושר. לחשתי בלאט לטרנטה שכדאי להתחיל לעצור: שטוקס מהמוסך אמר שהברקסים החדשים עוד צריכים להתרגל לגלגלים, בינתיים הם נטלו להם זמן הסתגלות של ממשלה ממוצעת - כחצי שנה.

מול הטרנטה כבר השתרך טור ארוך של מכוניות. רכבי הצלה וכיבוי אש שעטו על השוליים, עד שנתקעו גם הם במכוניות מהזרם המרכזי שחיות בשוליים. האוויר כאמור, היה טוב, והשמש חמימה, והאנשים משכו את בלם היד ויצאו ממכוניתם לתור את סביבתם - מכוניות אחרות.

כצפוי, התפתחה לה שיחה על "המצב". אחד שנדמה לו, אמר שבטח מדובר בפיגוע - לפי הכמות של רכבי ההצלה שעדיין הבהבו נואשות באורותיהם בשוליים. אחד שיודע אמר שזו רק תאונת דרכים. אחד שסקפטי שאל אותו מהיכן הוא יודע. אחד שיודע אמר שפגש באחד שהיה שם. אחד שהיה שם הגיע בינתיים, ותיקן שהוא לא בדיוק היה שם, אלא רק הגיע למחצית הדרך, שם פגש אחד שממד"א, שהעביר לו את הדיווח. אחד שהיה שם קודם אמר שהיה שם קודם. אחד שיודע שאל אותו אם הוא יודע יותר, והוא אמר שלא, אבל הוא היה שם קודם.

בתוך כך הגיע אחד שממד"א. בעצם, אני לא יודע אם הוא היה ממד"א, אבל היה לו ווסט כתום. אולי הוא ממע"צ, זה גם עם מ"ם. הוא אישר שמדובר בתאונת דרכים. לדבריו היה שם רק רכב אחד שנסע קצת מהר, והתהפך. אחד שמבין ברכב שאל אותו איזה רכב זה היה. אחד ממד"א אמר שהוא לא יודע, הוא חושב ששברולט. אחד שמבין ברכב אמר ששברולט לא מתהפכת כל כך בקלות. אחד שמבין יותר אמר ששברולט זה בכלל דייהו היום. אחד שמבין ברכב אמר לו שהוא לא מבין כלום. אחד שלא אוהב ערבים אמר שזה בטח טרנזיט של ערבים, כי הם נוסעים כמו משוגעים. אחד שלא אוהב אנשים שלא אוהבים ערבים אמר לו שישתוק יא זבל. 

אחת שמאחרת אמרה שזה לא ממש משנה אם זה היה שברולט, דייהו או לימונינה. אחד שמבין ברכב ואחד שמבין יותר אמרו ביחד: לימוזינה. אחת שמאחרת אמרה שזה ממש לא משנה, היא ממש מאחרת. אחד שרגיש אמר שבטח יש עדיין פצועים על הכביש. אחת שמאחרת אמרה שלמיטב ידיעתה המקום של הפצועים זה לא על הכביש אלא באמבולנס, ואפשר לטפל בהם ולפנות את הכביש. אחד שרגיש אמר לה שאף אחד לא יתחתן איתה. אחת שמאחרת אמרה לו שהיא כבר הייתה נשואה פעמיים, ואם הפקק לא יתפנה עכשיו - היא תפספס את הפעם השלישית. אחד שמבין אמר שהוא מבין למה השניים הקודמים ברחו. אחת שמאחרת אמרה לו שתוק שתוק.

באופק נצפתה תזוזה. האנשים נכנסו למכוניותיהם, והחלו ללחוץ בעצבנות על דוושת המאיץ. אחת שמאחרת צפרה בעצבנות לאחד שנדמה לו, שחיפש עדיין מטעני חבלה בצד הדרך. אחד שמבין ברכב הצליח להשחיל את המאזדה 3 שלו לפני הסובארו ג'אסטי של אחד שמבין יותר. אחד שלא אוהב ערבים החל לזרז את הפועלים שלו להיכנס לג'י אם סי בקריאות קצובות של יאללה, איטלע. אחד שממד"א (או ממע"צ) סידר בקפידה את הווסט הכתום שלו על גב המושב שלידו, כדי שכולם ידעו שהוא ממד"א (או ממע"צ). 

על המסלול הימני של הכביש שכבה, שרועה ומעוכה על גבה, מכונית קטנה. איני יודע אם הייתה זו שברולט, דייהו או לימונינה: גם אחד שמבין ברכב וגם אחד שמבין יותר סגרו את החלונות והתעסקו במזגן, ובלנסות ולעקוף זה את זה. בתוך האמבולנס שהגיע לבסוף לשוליים שכב ונאנק אחד שכנראה לא ינהג יותר היום, אבל אולי ינהג לאט יותר בעתיד. אחת ששוטרת אמרה שנמשיך לנסוע, אין מה לראות. אחד שמבין פתח את החלון ואמר לה שבמקרה שלה, באמת אין מה לראות. אחד שלא אוהב ערבים הוציא יד מהחלון ואמר לאחת ששוטרת שהם הרסו לו את הלו"ז. אחת ששוטרת אמרה לו יאללה יאללה, זוז.

ככה הפלגנו לנו כולנו, זה שיודע עם זה שראה וזה ששמע וזה שמבין. ואני חשבתי שאני לא ממש יודע, לא הרבה מבין וגם בקושי הייתי שם. אולי אני סתם אחד שבזבז חצי שעה ולפחות יצא לו לכתוב על זה פוסט.

הנמר, האריה וארון הבגדים הנייד של זוגתי

חזרתי. גם בחופש, אי אפשר לברוח מהחדשות, אבל אפשר לברוח מהאינטרנט לשבוע. נסו את זה. דמיינו לכם - כמו שאומר אבנר עפרת בתוכניתו המשובחת בגל"צ - עולם בלי אינטרנט. קשה הא? אבל לתקופה קצרה, שבוע נניח, אולי תגלו שיש הרבה פחות אינטרנט, אבל הרבה יותר עולם.

ארזתי לבד. לבד לגמרי. אם זוגתי הייתה אורזת, הסברתי לקצין הביטחון כנ"ל, זה לא היה נגמר במזוודה אחת. יש בה רצון עז לדחוס את כל עולמנו הדל לתיקים עת אנו עוזבים (זמנית) את הקן, שמא יחסר לנו דבר בנכר. בפעם האחרונה, כשנסענו לקצת יותר מיממה לחיפה, היא בחנה את גבולות הסבל של הטרנטה עם ארבעה צ'ימידנים גדולים, לול נייד אחד לילד (עם כילה...), חצי מתכולת חדר המשחקים של הילדה ודי וי די. שאלתי אותה אם בשורת התקליטורים לא הגיעה עדיין לעיר הפועלים הצפונית, או לחילופין - האם לא נסתדר לילה אחד בלי טפטוף הטיף-טף? הס, אמרה לי הזוגה. ומה יהיה אם דווקא הלילה הוא לא יסכים ללכת לישון בלי סבא טוביה? תעשה לו חיקוי של טוביה צפיר? אמנם להתעלל במפיקות גם אתה יודע, אבל לגיל הזה זה עדיין לא מצחיק. 

ניסיתי להגיד לה שדווקא המפיקות הן שמתעללות בי, ושאחרי חצי חפיסת סיגריות אני יכול לעשות חיקוי לא רע בכלל של יובל המנוזל, אבל היא כבר הייתה עסוקה בלתחוב שולחן פיקניק לרווח שבין המושב האחורי לתא המטען. ואני, שלא ידעתי בכלל שיש רווח בין המושב האחורי לתא המטען, דחקתי בהשלמה את המכשיר ל"מקום ההוא שאמרתי לך", שזה, מתברר, בין הגלגל הרזרבי לג'ק.

אין לי הרבה מה להוסיף על הדרת נשים, והחרדים. לרוב, ההתנהלות בינינו החילונים לבין החרדים, על חברי הכנסת התלת-פרצופיים שלהם (יש להם גם פרצוף מיתמם נוסף, שהם מגיעים לבתי המשפט ו/או לכלא) מזכירה לי בדיחה חביבה מעולם החי, האהוב כל כך על ממשילי המשלים.

הנמר עובר בקרחת היער, ורואה את האריה שוכב מושפל, בשעה שהקוף מיידה בו אצטרובלים מהעץ. מה קרה לך, זועם הנמר, איך אתה נותן לקוף להשפיל אותך כך? אתה מלך החיות - איך אתה חושב שהתמונה הזאת תצטייר לשאר חיות היער? למה אתה לא מלמד אותו לקח? בבקשה, אומר לו האריה העייף, אתה מוזמן ללמד אותו לקח משלך.הנמר מזנק על העץ, ומתחיל לרדוף אחר הקוף. הוא רודף אחריו מעץ לעץ, כמעט משיג אותו בואדי, ושלוש שעות אחר כך עדיין מתנשף אחריו במעלה הגבעה. לבסוף, הקוף נכנס לגזע עץ חלול, והנמר מזנק פנימה אחריו, בטוח שעכשיו הוא תחת טלפיו. אבל העץ החלול הולך ונהיה צר, וכתפיו של הנמר נתקעות בתוך הגזע - אין יוצא ואין בא. כשהקוף בטוח שהנמר תקוע היטב, הוא ניגש מאחוריו, אוחז במותניו, ומבצע בו את זממו. שעות אחר כך הנמר מצליח להיחלץ, וחוזר, עייף ומושפל, לקרחת היער. נו, שואל אותו האריה, לקח אותך לעץ החלול?

המלך בסיאם / הפעמון בקוואסן

מוטי בפוזיציה הרגילה שלו: יד אחת אוחזת בשיק פירות, השנייה בשקית קניות, יש לו בפה סיגריה, והוא נאבק נואשות לחפש את המצית באחד משמונת כיסיו. "שב שם, שב שם".

 ה"שם" זה אנדרטה קטנה של פעמון בכניסה לקוואסן, מוקפת בחומת שיש שחורה עם מספר זרקורים המאירים על הפעמון, אך נראית נוחה לישיבה. 
"מותר לשבת שם? זה לא מקום קדוש?"
"לא, לא קדוש. מאמינים שזה מביא מזל ונותנים לו אוכל לפעמים, אבל לא קדוש".
ישבתי. על הפעמון מעלי היה חרוט באנגלית "לא מנוצח".  

"תגיד, למה הוא מביא מזל?"
"יש לו סיפור".
"מה הסיפור"?
"ב-1951 תאילנד קיבלה ספינת קרב חדשה, כחלק מהסיוע האמריקני. בקבלת הפנים שהייתה על האונייה, חטף הגנרל שפיקד עליה את ראש הממשלה וכמה משריו, והכריז על הפיכה צבאית. הוא נכנס לקרב עם צבא תאילנד, הטביע שתי אוניות, אבל מהר מאוד הוטבע בעצמו עם האונייה ומאות מלחיה". 

יש לו נטייה לפאוזות ארוכות להגברת ההקשבה.   

"אחרי כמה זמן מצאו את השרידים של האונייה והעלו את הפעמון שלה. שמו אותו בתחנת משטרה 30 שנה, ואחר כך שמו אותו כאן".
"אז זה אנדרטת זיכרון".
"לא, זה פעמון שמביא מזל. אנשים באים להתפלל אליו".
"אבל האונייה טובעה, על כל מלחיה, לא?"
"כן".
"ואחר כך הוא היה שלושים שנה בתחנת משטרה, כן?"
"כן".
"אז איפה המזל?
""טוב מה אתה רוצה ממני, אני רק ישבתי לשתות פה מיץ".

המלך בסיאם / שלושה סיפורים אחרונים בהחלט

רבי יעקב

רבי יעקב הגיע למסעדה הישראלית על אופנוע, זקנו העבות נחצה לשניים ברצועת הקסדה, ובפניו נצרבה האדמומיות המאפיינת חרדים שמשתזפים לרוב רק לאור הניאון, ונחשפו לשמש.
בתחילה חשבתי שהוא מבית חב"ד, אלא שכשהוריד את הקסדה ראיתי שאין כיפה על ראשו, מה גם שמאחוריו על האופנוע הרכיב נערת ברים תאילנדית, מהסוג שמשתתפת במשחק הידוע: "בן לוקח בת ובת לוקחת אלף באט". בכל זאת שאלתי אותו אם הוא מבית חב"ד, מה שהתברר כטעות, כיוון שהוא בכלל ליטאי, וכמו כל ליטאי אחר סולד מחבדניקים, או כלשונו: עדיף כבר שהיית חושב שאני תאילנדי.

רבי יעקב הוא נצר לשושלת ליטאית מפוארת מאוד מירושלים, שגם אני שמעתי עליה. הוא מוהל, שוחט, רב, ומגדל לא פחות משמונה ילדים. כמנהג החרדים, הוא גם מתרים כספים מנדבנים יהודים בחו"ל, למוסדות תורניים שונים. אחת לשנה, כשהוא מסתובב בעולם לשנורר כסף, הוא מקמבן ביקור לכאורה באוסטרליה, ולמעשה מגיע לתאילנד להתהולל. במסעדה הישראלית מכירים אותו, הוא קבוע.

רבי יעקב מותח את רגליו הלבנבנות על הכיסא, מזמין בירה ומלטף את התאילנדית. עיניו נוצצות שהוא מדבר אליה ועליה. "איך אני במיטה?" הוא שואל אותה באנגלית, כנער בן 17 שמבקש אישור על ביצועיו. נערת הברים מגלגלת את עיניה לשמיים בהערצה מעושה. "או מיי בודהא", היא אומרת, שזה, המקבילה שלהם ל"או מיי גוד" האמריקאי. רבי יעקב מרוצה עד הגג. אני שואל אותו אם הוא יודע מי זה בודהא. "אני חושב שזה אחד האלילים שלהם" הוא אומר, "מה זה משנה - שכל אחד יאמין במה שהוא רוצה". אני מרים גבה, אבל לא אומר את מה שעומד לי על קצה הלשון. לפעמים, רק לפעמים, אני מצליח להתאפק.

טריני

טריני הייתה מנהלת משמרת הלילה במלון בו התגוררתי. חציה פיליפינית, חציה תאילנדית. בשפה התאילנדית, יש מילה שמתארת אנשים כמוה, שאינם תאילנדים טהורים: "לו-קונג". בתרגום מילולי, זה אומר "חצי ילד". הכוונה היא, שרק החצי התאילנדי נחשב. החצי השני אינו ילד, אינו תאילנדי ואינו כלום למעשה. אם תרצו, זו חצי הכוס הריקה. אוויר.

טריני הייתה שותה איתי קפה שהייתי חוזר לפנות בוקר מהדיסקו. היינו יושבים בלובי השומם והשקט, לוגמים קפה ומדברים על החיים. הטענה הנפוצה לפיה קפה מונע שינה, לא הוכחה עלי, או עליה. היא סיפרה לי על אביה הפיליפיני שברח, על אימה התאילנדית שהחזירה אותה לתאילנד עם אחיותיה וגידלה אותן ממשכורת של פועלת יצור בסך 50 דולר לחודש, על הקריירה שלה כנערת ברים, על התמכרותה בעבר לטיפה המרה. כעת היא מנהלת משמרת בבית מלון מכובד יחסית. היא מנהלת ביד רמה את הפקידות, החדרניות והמנקות, אבל מדי פעם, שהן מדברות ביניהן עליה, היא שומעת שהן מסננות בשקט את המילה. לו-קונג.

היא בת 46 ומעולם לא התחתנה. "מספיק שאני חצי ילד, לא רציתי להיות גם חצי אישה". היא למדה אנגלית, צרפתית וקצת גרמנית. היא רוצה להגיע לאירופה, ויש לי תחושה שאולי תגיע. יש לה פילוסופיה על החיים: I don’t take shit from no one. When I took shit from ppl, I took shit in to my body. Alcohol. When you take shit – The shit takes you אמרתי לה שאני אזכור את זה, שאזכור אותה. טריני צחקה. אם גברים היו זוכרים, היא אמרה, לא היו מלחמות. גברים לא נועדו לזכור. נשים רבות נפגעות מזה שהגברים לא זוכרים, ואינן מבינות שלו היו זוכרים - מצבן היה גרוע. לרוב עדיף לשכוח. מי שזוכר חי בזיכרון, ולא חי את החיים. אנחנו לא רוצות את העבר שלכן, רק את העתיד. תזכור את זה, אם תצליח. עכשיו שתה את הקפה שלך ולך לישון. יש לי מלון לנהל.

לונג

במסעדה של לונג, כמעט כמו בכל בית בתאילנד, היה בית רוחות מטופח. בית הרוחות הוא אנדרטה קטנה לצד הבית, שהתאילנדים מאמינים שהרוחות הרעות יתגוררו בה, ולא יכנסו לבית. כדי שהרוחות יישארו בבית הרוחות, התאילנדים מביאים להן בכל יום קטורת וארוחה: בננות, פנקייקים, בקבוקי מיץ מוגזים עם קש. שיהיה לרוחות קל לשתות.

יום אחד עצרתי את לונג עם צלחת הפנקייקים בדרך לבית הרוחות. שמעי, אמרתי לה, דיברתי עם הרוחות בלילה והן אמרו לי שהן מעדיפות בשר. סטייקים, נקניקים, שיפודים, כאלה. לונג סידרה יפה את צלחת הפנקייקים בבית הרוחות, זרקה את בקבוקי המיץ מאתמול ותחבה קשים בבקבוקים החדשים. אחר כך נעמדה מולי כשידיה על מותניה.

אתה חושב שאתה חכם גדול, אה? לרוחות לא ממש אכפת מה הן אוכלות, כי כמו שאתה רואה - הן לא ממש אוכלות. האוכל הוא ממש לא העיקר. אתם, הפלאנגים (זרים) חושבים שאתם יודעים הכל. אבל אתם לא יודעים, ולעולם לא תדעו, להסתכל על הדברים שאינם נראים לעין. לו היית יכול לראות או לדבר עם הרוחות, לא היית צריך לאכול גם אתה. אבל אתה פום-פוי (שם חיבה לשמנמן), חושב מהבטן, מדבר מהראש. אם היית קצת פחות מדבר וקצת יותר מקשיב, אולי היית שומע, אולי היית מבין. את הרוחות לא מעניין מה הן אוכלות, מעניין אותן שיכבדו אותן. אני מכבדת אותן, והן מכבדות את המסעדה שלי. הפלאנגים מכבדים רק את מי שהם רואים, וזו הבעיה שלהם. אנחנו מכבדים את מי שאנו רואים בעין, וגם את מי שלא. אני הולכת לישון כל לילה רגועה, כי אני יודעת שגם שאעצום את העיניים, אמשיך לקבל את הכבוד שמגיע לי. ואתה? 

לונג חזרה למטבח, להוציא מנות לאנשים שרואים אותן. נשארתי להרהר לרגע בדבריה. אולי היא צודקת, לכל הרוחות.

המלך בסיאם / saved by The bell

מוטי אמר לי לקחת תמיד את הפאבליק טקסי. לא ירמו אותך, הסביר. הנהג התנפל עלי עוד לפני ביתן המוניות, "מי ורי גוד אינגליש, וואט איז יור ניים?". הצגתי את עצמי. איזו טעות.

מכירים את זה שאתם עולים לנסיעה ארוכה במונית והנהג לא מפסיק לזיין לכם במוח? אז תארו לכם שאתם גם לא מבינים כלום ממה שהוא אומר. זאת אומרת, פה ושם קלטתי מילה: "פריים מיניסטר", "טוריסט", "ורי באד", ובאמת ניסיתי לעקוב. אבל המילים הבודדות שהבנתי היו עטופות במה שנשמע כמו קרקור ממושך של תרנגולת שלא לקחה את כדורי הצרבת שלה בזמן. סיוט.

ניסיתי לעבור לטקטיקה הידועה של "אהמ" כל חצי דקה ו"יס" כל דקה וחצי, זה עובד לי פה ושם בארץ. זה לא הלך. כנראה שאמרתי את ה"יס" במקומות הלא נכונים, מה שגרר זעקה נרגשת של "נו, נו, נו, נו", ושטף-שצף של קרקור מלווה ב"טוריסט", "ביזנס" וגם קצת "ורי באד", שנועד, ככל הנראה, להעמיד אותי על טעותי, מה שלא תהיה.

שקלתי כבר ללכת ברגל, בשעת העומס בבנגקוק ההבדל במהירות הוא לא מאוד גדול, ואז קרה הנס. נושעתי, כמאמר הפתגם, בידי הפעמון. טוב, לא בדיוק פעמון, יותר דומה להודעת אס אם אס של אחד ממפעילי הטלקום התאילנדי, שהודיע לי בשמחה שנכנסתי לחיבוק הדוב הסלולרי שלו. אבל זה הספיק.

הרמתי את הטלפון לאוזן ואמרתי בקול צלול "הלו". פשוט, הגעתי למסקנה שעדיף לי לדבר עם עצמי. אמנם גם את עצמי אני לא תמיד מבין, אבל שיערתי שאבין יותר מאשר את הקרקור האנגלו-תאילנדי שמימיני. כמובן שאחרי שתי דקות התעייפתי קצת גם מעצמי, ועברתי לטקטיקה הראשונה של "אהמ" ו"יס". לא נראה שלעצמי היה אכפת.

אחרי כשבע דקות הנהג נשבר. "ורי לונג טלפון" קרקר, "א לוט אוף מאני". כיסיתי את הטלפון בכף ידי כדי שעצמי לא ישמע. "ששששש" אמרתי לו, "ביזנס. ורי באד".

וישקוט הטקסי ארבעים דקות.

מוטי אומר שצריך להתרגל לצליל של השפה, למוזיקה שלה. גם חתולים מיוחמים עושים סוג של מוזיקה. אגב, אני מבין אותה יותר.

המלך בסיאם / הנסיכה הקסומה

"אתם דרסתם את הנסיכה"

נאלמתי דום. כיהודי וישראלי אני רגיל להיות מואשם בדברים שונים ומשונים, החל מרציחתו של ישו וכלה באפיית מצות מדמם של ילדים פלסטינים, אותם אנחנו תולים במהופך במחסומים. אבל בדריסת נסיכות עוד לא האשימו אותי. עד היום.

לקח לי דקה להיזכר. אחרי הכל, אצלנו הפרשה לא זכתה ליותר מכותרת קטנה בוויינט. מסתבר שבתאילנד זה היה בכותרות הראשיות. שבוע. בעת ביקורה של הנסיכה התאילנדית בישראל לפני מספר שבועות, המכונית בה נסעה הייתה מעורבת בתאונת דרכים קלה בירושלים.

אמרתי למאשים, מדריך תיירים עם אנגלית טובה ומובנת למדי בארמון המלך, שזו הייתה תאונת דרכים קלה מאוד. לא מכוונת. הנסיכה לא נפגעה כלל, אולי רק נבהלה קצת. המדריך לא התרשם. "איך העזתם לפגוע בנסיכה? אתה יודע מה היה קורה לך אם היית דורס כאן את הנסיכה? היו עושים ממך פתאאאאאאאאאאאיי". יש להם נטייה לצעוק את ההברה האחרונה במילה, במיוחד שזה מגיע לאוכל.

התאספו אנשים מסביב. מרחריט, מהחבורה ההולנדית במלון שהצטרפתי אליהם לסיור, הגיעה בריצה. "מה כבר עוללת אורי", שאלה אותי בשקט. היא כבר מכירה אותי יומיים. לקח לי חצי דקה להסביר לה שהואשמתי בדריסת הנסיכה, ועוד שלוש דקות להרגיע אותה שלא מדובר בנסיכה ההולנדית. מרחריט התייצבה מול המדריך, הוא הגיע לה קצת מעל לבטן. "זה לא הוא" גערה בו כמו בילד, "הוא אוהב את הנסיכה". הסכמתי כמובן.

בדרך חזרה למלון החלטתי שלא להצטרף להולנדים בנסיעה בטוקטוק. בנסיעה הלוך גיליתי שיש לו תקלה מכנית משונה, שגורמת לו להיעצר ליד חנויות תיירים. אז לקחתי מונית אופנוע, שזה בעיקרון אופנוע שהוא מונית. הנהג לובש ווסט כתום, וכמו ג'יימס בונד – יש לו רישיון להרוג. עד שהגעתי למלון הלבינו מעט השערות השחורות שעוד נותרו לי, ואני כבר רכבתי על אופנוע או שניים בחיי. כשהגענו בחתיכה אחת מינוס כובע, ירדתי חיוור לגמרי מהאופנוע. נדמה לי שאנחנו תיקו, אמרתי לנהג.

מוטי אומר שהנסיכה, וכמובן המלך, נחשבים לישויות עליונות בתאילנד, נעלים מכל. שאלתי מה קורה אם הם גונבים, מרמים, משקרים. הלא גם נשיאים יכולים לאנוס. מוטי הסביר שהדברים שאני מדבר עליהם שייכים לעולם בני האדם, הם לא שם. החלטתי מה אני רוצה להיות בגלגול הבא. אנא, אל תדרסו אותי כשאבוא לבקר.

המלך בסיאם / ברכה של בודהה

פתאום מסתכל על השעון וקולט שחמש וחצי בבוקר. דיסקוטק הלוציפר עדיין מלא עד אפס מקום, אנשים רוקדים כאילו אין מחר, והנה מחר הגיע. יוצא החוצה ודופק שווארמה, להוריד את האלכוהול. בדוכן ליד יש צפרדעים מטוגנות, אבל משום מה זה לא נראה לי. אולי זו השעה.

דוהר על האופנוע ברחובות הלעולם-לא-ישנים של פתאיה. זו בערך השעה היחידה שיש אוויר כמעט קריר, ואין אנשים על הכביש. דוכני האוכל מציעים שרצים מכל הסוגים, אבל אני צריך קפה כדי להגיע בחתיכה אחת למלון. בבר שנשאר פתוח יש עדיין שתי זונות שכנראה נשארו סגורות, וכמה תיירים. "בוא הנה, בוא הנה", צועקות הזונות. "צון מאו" אני אומר להן, שזה בתאילנדית "אני מסטול", וכנראה הדבר היחיד שמרתיע אותן. "יש קפה?". מתברר שיש.

לצרפתי הקרח והגדול קוראים כרישטוף. הוא הגיע הנה בינואר, "נגמרה העבודה ועבורי צרפת נגמרה" הוא מסביר לי בפשטות. הוא מנסה לשכנע זונה שלישית שהגיעה יש מאין שהיא יפה, מה שלא ממש נכון. היא עושה סימנים של לא רוצה לבוא איתו.

לשניים הנוספים קוראים פיירו וריברו, איטלקים. "שתינו בירה ועוד בירה ולא הרגשנו שהזמן עובר, אז החלטנו לשתות עוד בירה אחת לפני שנלך לישון". הגיוני.

שני נזירים כתומים ומצלצלים עצרו בפתח הבר בדיוק שהליידי בוי, שמנהל/ת את הבר, הביא/ה לי את הקפה. נורא קל לזהות ליידי בוי גם בלי גרוגרות ועצמות שכם. הם תמיד מכסים (מכסות) את הפה עם היד שהן צוחקות. גם שהם צוחקים.

הזונות, הליידי בוי ופיירו מיהרו אל הנזירים, ושמו כסף בכדי הנחושת שלהם. פיירו הציץ בי מזווית עינו, וכרישטוף, בעדינות האופיינית לצרפתים שיכורים, האיץ בי לתרום. שמתי מטבע של חמש באט בכל כד, אבל הם לא צלצלו. התחתית של הכד היתה מרופדת בשטרות.

פיירו, הזונות והליידי בוי כרעו ברך לפני הנזירים, אני נשארתי בכסא עם הקפה. הנזירים החלו לזמר תפילה מונוטונית וקרקשו בפעמוניהם. כשסיימו, היכו קלות בראשם של הכורעים עם המכסה של הכד. פיירו היה נראה מאושר. הסביר שזה מגן מרוחות רעות, מזל רע, ובכלל - כל מה שרע. גם כרישטוף היה מרוצה. עם או בלי קשר לנזירים, הזונה שלו השתכנעה סוף סוף שהיא יפה, והסכימה לבוא איתו. הליידי בוי צחקק/ה והסתיר/ה את הפה עם היד.

אני הסתכלתי על הנזירים, שאחד מהם נראה נשי משהו. הוא קרץ לי. חשבתי שזה האלכוהול, או השעה, אבל אז הוא קרץ שוב. הצמדתי את כפות ידי מול החזה בתנועת ברכה, וקרצתי לו בחזרה. אולי זה יביא מזל. הליידי בוי התקרב/ה אלי בצחקוקים, בקושי הצלחתי להבין אותו/ה בגלל היד על הפה. "הוא היה חבר שלי" הצליח/ה לומר לבסוף, מצביע/ה על הנזיר המתרחק.

הקפה היה טעים, לגמתי אותו בהנאה. השמש עלתה, והאירה את הרחוב המתעורר. פקיד הקבלה במלון יצא החוצה ועזר לי לקשור את האופנוע. שאלתי אותו אם הוא רגיל שהאורחים חוזרים בשעה כזו. הוא שאל אותי מה זה רגיל. אולי אין מילה כזו בתאילנדית.

זהירות, מתכונים ירושלמים !

מה אעשה לך ירושלים, ביום חגך. עוד צילום? עוד פוסט משתפך? לא. את ירושלים הכי טוב להכיר דרך הבטן. אז הנה מספר מתכונים ירושלמים מקוריים שלי, חלקם הועלו לראשונה לפני שנים רבות, עת ערכתי את אתר האוכל "גודפוד" ושימשתי כמבקר מסעדות, וחלקם רואים אור לראשונה. זאת ירושלים שלי.

מעורב ירושלמי

בענייני מעורב, ירושלמים נחלקים כמעט שווה בשווה לשני מחנות: המעורב של סימה ושל סטקיית חצות. של סימה עשיר יותר במרכיבים ומטוגן פחות, לזה של חצות יש תבלון דומיננטי מאוד והוא עשוי well done. אני מאסכולת סימה, והמעורב האישי שלי קרוב יותר לזה של סימה, אם כי אני מוותר על נתחי ההודו, שלטעמי גורעים משילוב הטעמים. בגלגולים החוץ-ירושלמים של המעורב, נוהגים לרוב לוותר על הטחול, אותם כדורים אדומים קטנים ומלוחים שנותנים טעם עז. למרות שמדובר בחלק שלתל אביבים בינינו נראה זר ומוזר, לטעמי המעורב אינו שלם בלעדיו. את הביז (ריאות) הוצאתי מהמתכון, משום שהכנתן וניקוים יהיו מסובכים למי שאינו מתמצא. את הכבד, שהוצא מהמתכון המקורי בשל סיבות של כשרות, החזרתי כאן אבל בכמות מעטה - אסור לו להיות דומיננטי.

חומרים

250 גרם פרגיות חתוכות לקוביות של 2 ס"מ
200 גרם לבבות עוף מנוקים וחתוכים לחצי (חשוב לחתוך לחצי!)
100 גרם כבד עוף מנוקה היטב חתוך לקוביות קטנות
200 גרם טחול
1.5 בצלים גדולים או 2 בצלים בינוניים
תערובת תבלינים: חצי כף כמון, 1/2 כפית פפריקה חריפה, 1 כפית פפריקה מתוקה, 1/2 כפית גריל עוף (אין צורך במלח - הטחול נותן מליחות יפה).
1-2 כפות שמן קנולה לטיגון

הכנה

מחממים את השמן כדקה על מחבת גדולה עם תחתית עבה. חותכים את הבצלים לפרוסות, מפרידים את הפרסוסות לטבעות, ומטגנים כשתי דקות על אש גבוהה. מנמיכים את האש ומוסיפים את הבשר. מערבבים היטב. מגביהים שוב את האש ומפזרים את תערובת התבלינים תוך כדי ערבוב. 
מטגנים על אש בינונית-גבוהה (3/4 עוצמה של הלהבה הגדולה בגז) עוד כ-7-10 דקות (לפי מידת העשייה הרצויה).
מגישים עם פיתה וחמוצים.

מרק עדשים ירושלמי

ירושלים היא עיר של מרקים. לדעתי, זה לא רק בשל מזג האוויר, אלא בשל האופי הקולינארי הירושלמי, שאוהב לאכול יותר לאט, ומעדיף מאכלים שבושלו לאט, על פתיליות וכיו"ב. זו גרסה מהירה ופשוטה יותר של המרק, הילדים שלי מתים עליה גם בקיץ, והיא פשוטה ומהירה להכנה.

חומרים

1.5 כוסות עדשים אדומות (אין צורך להשרות)
בצל גדול חתוך דק דק
2 גזרים גדולים מקולפים, חתוכים לטבעות בעובי של 1 ס"מ
3-4 שיני שום מקולפות (שלמות, מי שלא אוהב - יוכל להוציא מהצלחת)
1/2 כף אבקת מרק עוף (או בטעם עוף)
1/4 כפית חוויאג' למרק
מעט פלפל שחור טחון
3 כפות שמן קנולה לטיגון
מים (מן הסתם...)

הכנה

מטגנים את הבצל כדקה על אש גבוהה. מוסיפים את העדשים ומטגנים על אש בינונית עוד כ-3 דקות.
בינתיים מרתיחים בקומקום כוס מים רותחים. מערבבים בכוס המים הרותחים את אבקת המרק והחוויאג', ומוסיפים לסיר. מערבבים היטב.
מוסיפים עוד כ-6 כוסות מים קרים, ומביאים לרתיחה. מבשלים כשעה ורבע על אש נמוכה (אבל לא מאוד, צריך שיהיה בעבוע רציף), עד שהעדשים "נמסות" כמעט בתוך המרק.
אני אוהב להגיש עם כף נענע קצוצה אותה אני מפזר על המרק החם, ילדים פחות יתלהבו מזה.

קוגל ירושלמי אמיתי

בילדותי כילד דתי ביליתי הרבה בבתי כנסת בשבתות. לרוב לא היתה לי סבלנות יתרה לתפילה (גם כיום...), אבל בשבתות בהן חתן בר מצווה או חתן היה עולה לתורה, ידעתי שיש מה לצפות בסוף התפילה: הקוגל הירושלמי, עם המלפפונים במלח.
למרות כל הגרסאות המתוקות להחליא של הקוגל, הקוגל הירושלמי האמיתי הוא חריף-מתוק, עם חריפות מודגשת למרות שהוא מאכל אשכנזי מובהק. כמנהג עדות אשכנז החריפות מגיעה כולה מפלפל שחור טחון, ולא ממיני פלפלים חריפים אחרים, עליהם נאסרה הכניסה לרוב המטבחים האשכנזיים. שנים אחר כך, אחזה בי הנוסטלגיה ובניתי מתכון של קוגל ירושלמי משלי, מעט פחות מתוק מזה המקורי.


חומרים:


 חבילה אטריות דקות למרק (400 גר')
½ כוס שמן קנולה
3/4 כוס סוכר
½ כף מלח
1/4 כפית ציפורן טחון
1 כף גדושה פלפל שחור טחון
3 ביצים

הכנה

מבשלים את האטריות לפי ההוראות שעל השקית, מכניסים את האטריות המבושלות למסננת ושוטפים היטב. מעבירים את האטריות לקערה גדולה. 
בזמן שהאטריות מתבשלות מכינים בסיר קטן את תערובת הסוכר והשמן: מחממים את השמן, ושופכים לתוכו לאט לאט את הסוכר, עד שמתקבל קרמל חום ללא גושים.

מערבבים את הקרמל עם האטריות החמות בקערה (חשוב שיהיו חמות ! אם התקררו בינתיים - דקה במיקרוגל) ומערבבים היטב. מוסיפים את הביצים ומערבבים שוב. מוסיפים את המלח והפלפל והציפורן ומערבבים היטב.

מעבירים לתבנית אפייה גדולה (אני משתמש בחד פעמית מלבנית, אבל המהדרין ישתמשו ב-2 תבניות ארוכות קטנות) ואופים במשך שעה בחום של 180 מעלות, עד להשחמה.

מגישים עם מלפפון במלח, לא בחומץ.