יום ראשון, 28 באפריל 2013

שתיקת העיתונאים


כשפרשת עמנואל רוזן התפוצצה בסוף השבוע האחרון, התלבטתי ביני לביני אם להגיב, לכתוב. מחד, הרגשתי הקלה. כמו אנשי תקשורת רבים ידעתי על מעלליו ממקור ראשון. כמו אנשי תקשורת רבים (למעשה – כמעט כולם) לא עשיתי עם זה הרבה. למה?




זה התחיל לפני כ-18 שנה. אני אז כתב צעיר ב"דבר ראשון". כמו רבים מחברי הוקסמתי מהאינטרנט, הצ'טים שהיו אז (IRC), הפורומים, התקשורת החדשה הבלתי אמצעית. הכרתי נשים ברשת. חלקן למערכת יחסים לא מחייבת, עם אחת נשארתי שנתיים. גם חברתי למערכת העיתון מתל אביב הוקסמה מהרשת החדשה. כשרוזן גילה אותה, באחד הפורומים, הוא התחיל לשלוח לה הודעות שבתחילה היו עדינות, והפכו לאגרסיביות יותר ויותר. היא נלחצה. הוא לא התבייש וגם הזדהה בשמו. אמר שיוכל לעזור לה בדרכה העיתונאית, רמז שכדאי לה שיעזור לה. היא הראתה לי את ההתכתבויות. התייעצה איתי מה לעשות. 

המדיום היה אז חדש, חדש מדי, ופרוע. אנשים הסירו את התדמית המהוגנת שלהם והתפרעו תחת ניקים שונים. ועדיין, רוזן הלך עם זה טיפה יותר מדי. החלטנו להתקשר למערכת בה עבד (חברת החדשות) ודיברנו עם מי שדיברנו. הוא לא הופתע. יעץ לנו לענות לו בתקיפות, הוא כבר ירד מזה. קיבלנו את הרושם שבסביבתו של רוזן מודעים לפלרטוטים האגרסיביים שלו. זה לא היה פלילי. זה היה, ובכן, פשוט מגעיל. אבל היו תופעות מגעילות בעיתונות, גם אז. גילינו שאנחנו לא היחידים שיודעים על ניסיונות החיזור שלו ברשת, נשים רבות שהכרנו בצ'טים "זכו" לחיזוריו. שמו הלך לפניו, כבר אז.

למה לא עשינו יותר, לבד מהשיחה הזו למערכת חדשות 2? למה אחרים (אחרות) לא עשו יותר? האם היה רצון לשמור את הדברים בקליקה העיתונאית? תכף אענה על זה, אבל לפני זה, וידוי אישי.

גם אני הוטרדתי מינית בעבר. אני יודע, למי שמכיר אותי זה נראה מגוחך עד לא אמין, אבל זה קרה. הייתי כתב צעיר במערכת חדשות של כלי תקשורת קטן. המטרידה הייתה בכירה באותו כלי תקשורת. כמעין בדיחה, מן "קטע" שכזה, היא נהגה לרדוף אחרי במערכת, ולנשק אותי. לעיני שאר העובדים, שעודדו אותה בלית ברירה. כאמור, הייתה בכירה. יכולתי להתלונן למנהלי אותו גוף, לפנות לרגולטור תחתיו עבד אותו גוף, ולא עשיתי זאת. במקום, אמרתי לה שאבוא אליה בערב לדירתה. כשבאתי לדירתה, אמרתי לה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: זה לא מתאים לי. זה לא מצחיק אותי, זה לא "קטע", זה אפילו מביך אותי. גם אם פלרטטתי עם בנות במערכת (יצאתי באותה תקופה עם מזכירת המערכת), זה לא נותן לך את הזכות. היא הובכה. זה הסתיים שם ומיד. לא חשפתי אותה ואיני מתכוון לעשות זאת. אם אי מי מחברי שקורא את הקטע הזה ועבד איתי באותה תקופה מחבר אחד ועוד אחד, אבקשו לא לחשוף את שמה. 

ועכשיו אענה על השאלות מהפסקה הקודמת. הביקורות ברשת וקרב הקהל הרחב על העיתונאיות שגם כעת לא חושפות את שמן ולא מתלוננות במשטרה וכיו"ב מקוממות אותי. רוזן הוא אולי חרמן בלתי נלאה אבל טיפש הוא לא: אני לא מאמין שניתן יהיה למצוא ביסוס סביר לעבירה פלילית במעלליו. אז מה נותר לו לאדם, גבר או אישה, שהוטרד מינית אבל לא באופן פלילי? המבוכה, הבושה, הרצון להוציא את זה מסדר היום, לגמור עם זה. ויש את הצדקנים, הגיבורים עלי מקלדת, שסוברים שהנפגע או הנפגעת חייבים להוציא את הסיפור לאור "כדי שאחרים לא יפגעו". למה לכל הרוחות? למה שמישהו או מישהי יידרש לשלם מחיר כבד בחשיפה ציבורית, במבוכה, בתווית שישא איתו או איתה למקומות העבודה הבאים, לבני הזוג הבאים. יש כאן איזו דרישה בלתי הגיונית לאחריות חברתית או מגדרית (נשים) במחיר שאני בטוח שמרבית הצדקנים לא היו מוכנים לשלם אם היו נקלעים לאותה סיטואציה. אני יודע שאני לא הייתי מוכן לשלם, ואני גבר, ולא פחדן במיוחד.

למה זה התגלגל כל כך הרבה זמן? כי עיתונאיות, שעוסקות בתקשורת, ידעו מן הסתם שהעלאת שמו של רוזן תעורר התעניינות ציבורית רחבה, שתגרור מאמץ יתר לחשוף את המתלוננות, ושאולי הן יחשפו - בניגוד לרצונן. האם הן צריכות לשלם את המחיר כי אנחנו "כלבי השמירה של הדמוקרטיה"? כי אנחנו - שחושפים לעיתים סיפורים כגון אלה - צריכים לשמש דוגמא?  דוגמא למה? להקרבת מעט הפרטיות שנותרה לנו כאנשי תקשורת למען "הצדק החברתי"? טלו קורה מבין עיניכם, וחבטו בה בראש הצדקן שלכם, לכל הרוחות.

ויש גם צד שני למטבע הזה. יש לי חבר, איש תקשורת לשעבר, שהואשם באונס, וזוכה. אותה אישה שהאשימה אותו הזמינה אותו לביתה ב-04:00 בבוקר, עשתה מה שעשתה איתו ואחר כך התחרטה - והאשימה באונס. גם בית המשפט הבין שבחור שמוזמן לביתה של בחורה ב-04:00 לפנות בוקר, לא בדיוק מצפה לשיחה פילוסופית על כוס תה צמחים. עד שזוכה הוא סבל, הוכתם, על לא עוול בכפו. לא הייתה שם שום כפייה מצדו, פיזית או ורבלית, כלום. הייתה שם חרטה על אקט שבוצע בלהט הרע, בלהט הלילה, ואני מאמין שהתביעה אחר כך נועדה קודם כל "להכשיר" את אותה אישה בעיני עצמה, לשכנע את עצמה שלא היא טעתה. היא לא הראשונה ולא האחרונה שמתקשה להודות בטעויות. פוסטינור עשו מזה יופי של כסף.

אני מאמין, לפי קריאת העדויות שהתפרסמו ב"הארץ", שיתכן וחלק מהנשים שהסכימו להיפגש עם רוזן למרות האופי הבוטה של חיזוריו, טעו בשיקול הדעת. מרביתן, כמו חברתי מרב קרקו מגלובס שנחשפה באומץ, ידעו לעצור זאת בזמן, ונותרו רק עם תחושת הגועל נפש. כך או כך, זה לא נותן לאף אחד או אחת את הצידוק לבקש מהן להיחשף. הן ודאי הזהירו את חברותיהן, את סביבתן הקרובה, עשו מה שיכלו במסגרת השמירה על פרטיותן, על הכבוד העצמי שלהן שגם כך נפגע. עם כל הכבוד ללינור אברג'יל, אנשי ונשות תקשורת הם לא סלבס. מרביתם לא ידעו לעמוד בפרונט, חלקם לא יוכלו להתמודד עם ההשלכות. הם אנשים שקנאים לפרטיותם כמוני וכמוך, ואולי קצת יותר כי בשל עבודתם הם מודעים להשלכות.

תופעות כמו עמנואל רוזן נמצאות בכל מקום, בכל רבד בחברה הישראלית. נשים בכל תפקיד ובכל עמדה מוטרדות מדי יום, ב-99% מהמקרים אלו הטרדות שלא יעמדו במבחן ההוכחה של עבירה פלילית. ב-99% מהמקרים הנשים שהוטרדו לא נחשפו. זו זכותן. לאף אחד אין זכות לשפוט אותן על זה.

אז איפה האחריות שלנו כחברה על תופעות כמו רוזן? האחריות בעיני מוטלת בראש ובראשונה על אנשים הסובבים אנשים כמו רוזן. על חבריו הקרובים, מעסיקיו הישירים, עמיתיו למערכת. כעורך, יצא לי פעמיים בחיי להדיח כתב או כתבת על התנהגות לא ראויה. לא עבירה פלילית, לא הטרדה מינית, אבל התנהגות שלא עלתה בקנה אחד עם אמות המידה המוסריות שעל עובד בארגון, כל ארגון -  לא רק גוף תקשורת, לעמוד בו. אני מניח שלו אני הייתי מעסיק את הרוזן והיה נודע לי על מעלליו, הייתי מעיף אותו לכל הרוחות, בלי לחשוב פעמיים. 
רבים מאנשי התקשורת ידעו על רוזן, אבל לחלק קטן מהן הייתה את היכולת ואת העמדה להוקיע אותו. רק גוף תקשורת אחד מאלו שעבד בהם עשה זאת, וגם שם - תוך הצנעת הפרשייה. אני מניח שרוב עמיתיו ומעסיקיו ידעו על זה, כאמור - הוא עשה זאת זמן רב, ובאינטנסיביות רבה. עיתונאים לא שונים כאן מאנשים אחרים. לו היה לי שקל על כל פעם שמישהו או מישהי בישראל העלים עין מתופעה כזו, הייתי מיליארדר. אין כאן "קליקה תקשורתית" שהצניעה בכוונה תחילה. יש כאן קליקה, כמו אלפי קליקות אחרות בתעשייה, בחינוך, במגזר הפרטי ובכל מקום, שמעדיפה להעלים עין, לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, לא לנקוט עמדה כלפי מעשים שאינם פליליים מחד, אבל מאידך ודאי שאינם מוסריים.

אז במקום להפנות את הביקורות הצדקניות לעיתונאיות שלא דיברו, לא סיפרו ולא התלוננו, צריך להפנות את הביקורת למנהלים ולעורכים שלו בכלי התקשורת השונים. לא כי הם כשלו כאנשי תקשורת, הם כשלו כאנשים. הם ידעו, ושתקו. שתיקת העיתונאים.

יום חמישי, 4 באפריל 2013

קלאסיקה מודרנית

באחד האמשים, הצצתי באקראי בחשבון הבזק. מהחשבון חייך אלי גידי גוב, ובשורה התחתונה גיליתי שאני משלם כעת פי שניים על האינטרנט. התקשרתי למוקד וביקשתי לדעת במפגיע האם כוורת חוזרת - על חשבוני. הפקידה היתה אדיבה כסוחר רהיטי קש בירכא, והסבירה שהמבצע שהיה לי נגמר, טוב ששמתי לב. היא תקתקה במסוף שלה, ולאחר כמה שניות בישרה לי בשמחה שמצאה לי מבצע חדש, במסגרתו אשלם רק כמעט פי שניים ממה ששילמתי עד כה. חינכו אותי תמיד שלא לומר מיד לא על הצעה, אז במקום זה אמרתי לה שתלך לעזאזל, היא וגידי גוב. היא לא נעלבה, כנראה שלא הייתי הראשון ששלח אותה לשם באותו יום, וחיכתה שאומר את מילת הקסם. אז אמרתי. הוט.

כהרף עין הועברתי למוקד שימור הלקוחות. פקידה נחמדה יותר בשם מתי החלה לפתח איתי מערכת יחסים על בסיס אישי: שאלה לשלומי, למצב רוחי, לשביעות רצוני מחיי באופן כללי, כמעט גלשנו לשיחה על ביצועיו של הקטן בגן בתחום הציור. מתוך דאגה אמיתית היא הסבירה לי למה לא כדאי לי לעבור להוט. מסתבר, כך מתי, שהבולשביקים האדומים מהכבלים משתיתים על מנויהם המסכנים את תורת החיים הסוציאליסטית-קומוניסטית שלהם, וכופים עליהם שוויון בנט. אם הרבה מנויים מסביבתך יגלשו באותו רגע באינטרנט, הסבירה מתי, לא תקבל 100 מגה ואפילו לא שישים, כי אתם תתחלקו ברוחב הפס. הצטמררתי. אני לא מוכן להתחלק ברוחב הפס אפילו עם אשתי סיפרתי לידידתי החדשה, גם אם מדובר בפס הקול של נשיונל ג'אוגרפיק. מתי מיהרה להרגיע אותי והציעה חבילה במסגרתה אשלם רק פי אחד וחצי ממה ששילמתי עד כה. זה היה נשמע פחות נורא, אבל אמרתי למתי שאשים נפשי בכפי ואדבר בכל זאת עם עם הקומוניסטים. לעזאזל, אפילו עם החמאס מדברים.

שלא במפתיע, הפקידה בהוט היתה חמימה מאוד, לא בצורה שאתם (ואשתי) חושבים, אלא בתקשורת הבינאישית שלה. היה לה גם שם נאה - נוי. יצא לנו לדבר על פוליטיקה, על לפיד, על יוקר המחיה, ולאט אבל בטוח היא ניווטה את השיחה לעלות חבילת התקשורת הביתית שלי. לפני ששלפתי את החשבונות, ביקשתי לברר איתה רגע את סוגיית השוויון בנט. נוי כמעט התפרצה בצחוק. זה הסיפורים של בזק אמרה, אנחנו שונים, בחיים לא נגיד מילה רעה על המתחרים, למרות שהתשתית שלהם מיושנת ורעועה, שהם מתנהגים עדיין כמונופול, שהם יחייבו אותך כל פעם שאתה מתקשר אליהם ושהאינטרנט שלהם מהיר כמו התנועה בבוקר באיילון. אנחנו לא שמה. רק אספר לך שבהוט אתה גולש על סיב אופטי שמגיע עד אליך לבית, לבד לגמרי, במקום לקרטע על כבלי הנחושת של בזק. זה כמו לגלוש על סנובורד מפסגת האוורסט למטה. תמיד חלמתי לגלוש מהאוורסט, סיפרתי לה. לא חייב סנובורד, אפשר גם על שקית זבל, כמו בחרמון.

חמוש במשקפי סקי ובחבילת תקשורת משולשת חזרתי למתי. אז הבטיחו לך הרים וגבעות, סיכמה מתי, אבל בוא נחזור לקרקע - אין להם את הטכנולוגיה הזו עדיין, הסיבים שהם מבטיחים הם שם בדיוק כמו הסיבים שמבטיחים להורים בקורנפלקס של הילדים. זה סיב בפוטנציה. בוא נרד מההר ונראה אם נוכל להגיע לעמק השווה: תשלם 30 שקל יותר מחבילת ה-20 מגה שלך, ותקבל 100 מגה. סגרנו על 20 שקל וחבילת תמיכה, כדי שנוכל להמשיך להיות בקשר. מתי תקתקה נמרצות במסוף את החתונה המחודשת בינינו, ואז בישרה לי שמבחינתה אנחנו מחוברים, אבל יש עוד עניין קטן להשלים, ספק האינטרנט, שכרגע תומך בי במהירות של 20 מגה, ואני צריך לדבר איתו על שדרוג.

העברתי את הסלולארי (ללא הגבלה או ללא עבדאללה, עדיין לא נכנסתי לעומק החבילה) לאוזן הפחות אדומה וחייגתי לבזק בינלאומי. כצפוי, מצאתי גם שם חברויות חדשות. אירנה, נציגה חדשה מהעלייה הישנה, בישרה לי בשמחה שטוב שהתקשרתי, המבצע שהיה לי כמעט ונגמר. גם לאירנה היה מסוף, והיא מיהרה לשלוף לי ממנו מבצע חדש: פי שניים ממה ששילמתי על עשרים מגה, או פי ארבעה על מאה מגה. רק היום. ניסיתי לשלוף כמה מילות קסם: 012, נטויז'ן, הוט נט - אבל אירנה לא התרשמה. יש לנו כבל תת-ימי משוכלל, סיפרה לי, זה כמו ההבדל בין שיחה בטלפון לשתי קופסאות קוטג' עם חוט.

הבנתי שהולך להיות יום ארוך. שמתי את האוזן בקצת קרח, ואת הסלולרי בקצת חשמל (המבצע שלהם זה צרוך כמה שפחות ושלם כמה שיותר - ואז נעלה את התעריפים), והתקשרתי ל-012. במפתיע, ענה שם נציג גברי, קובי, שהודיע לי מיד שברצונו להיות סחבק שלי, גם אם לא אהיה מנוי. אז הסתבחקנו קלות, וקובי סיפר לי שהכבל התת-ימי עוזר אולי למדוזות, אבל להם יש פרוקסי אימתני שמחבר אותי לאירופה באלפית השנייה, ממש כאילו שוגרתי בקרן של אנטרפרייז. מקובי עברתי במהירות האור לאורית בנטויז'ן, ששמחה לקראתי כאילו מצאה את אחיה האובד. טוב שהגעת כעת, עלצה אורית, בדיוק היום יש לנו מבצע של שלושה חודשים בחינם, אחר כך נראה. כמה נראה? שאלתי בחשש. כמה שפחות, קבעה אורית נחרצות, וחוץ מזה, גם תקבל טלפון נייח ללא הגבלה. אתה מדבר הרבה בטלפון, נכון? כנראה שכן, הודתי חלושות, אם כי עד היום לא ממש ידעתי את זה.

בשארית כוחותי חזרתי לאירנה. הייתי בנטויז'ן וב-012 סיפרתי לה, אנא חסכי לי את השיחה להוט נט, אני כבר בקושי שומע באוזן ימין. חכה, אמרה אירנה את משפט המחץ של הנציגים באשר הם, אנסה להשיג אישור מהמנהל. רציתי לשאול אותה אם מישהו באמת מאמין שהיא הולכת להתייעץ עם המנהל, או האחראי, או המנקה של המדרגות, אבל היא כבר שמה אותי על המתנה והתוכי שלהם התחיל לצרוח לי ססמאות באוזן. למזלי כנראה שהמנהל ישב ממש על ברכיה, כי תוך כחמש שניות היא חזרה עם האישור המיוחל. תן עוד 10 שקל, וקבל מאה מגה. כבר לא נותר בי כוח להתמקח, וקיבלתי את המבצע בהכנעה.

למחרת בבוקר התעוררתי בבהלה מצלצול הטלפון, בוקר טוב סחבק, שאג קובי, כולו עזוז. הלום שינה, אמרתי לו שהמבצע שלי נגמר, שיתקשר בהזדמנות, אולי יהיה מבצע חדש. לא חלפה דקה וגם אורית התקשרה. תשמעי, אמרתי לה, אני צריך להשיג אישור מהמנהל. אחזור אלייך עם זה.

אחר כך סיפרתי לאשתי על השתלשלות העניינים שהביאה לביתנו 100 מגה. היא הקשיבה בסבלנות ואז סיכמה: אז יצא שנשלם 30 שקל יותר? תמיד אמרתי שצרכנות זה לא הצד החזק שלך. לך תכתוב משהו.