*405

יום שישי, חמש אחה"צ בשוק מחנה יהודה. אני ואלי לוגמים כוס שנייה של בירה באחד מהפאבים החדשים שנפתחו בסמטאות השוק. החרדי עם השופר מתחיל את המשמרת שלו. הוא מסתובב ברחבי השוק עם שופר (מפלסטיק) בכל שבוע לפני כניסת השבת, וצופר להזכיר לקונים המתמהמהים שהשבת מתקרבת, הרבה לפני הצפירה שמבדילה בין קודש לחול, זו שמשום מה נשמעת היטב בכל ירושלים ופחות בתל אביב. בינתיים הוא לא צופר, רק מראה נוכחות. התגרנים שהורגלו לנוכחותו, מנסים לאתגר אותו שיגיע עם השופר למשחק של ביתר בשבת. בקצה הסמטה חבורה של צעירים יהודים וערבים מחברים אגזוז-לחץ לרנו ישנה. כשהם מצליחים להתניע אותה היא נשמעת כמו טוסטוס על סטרואידים, אבל הם מעודדים את הצרמוניה בקריאות רמות. "יא רבי", זועק אחד הערבים, "יאללה ביתר" זועק חברו היהודי. הנהג יוצא מהמכונית המומרצת לאחר שהרעיש כדבעי, ומתקבל בתשואות. החרדי עם השופר חש בתחרות, ומתחיל לצפור. קבוצה של תיירים אמריקנים עם הרבה תרמיל ומעט מכנסיים נכנסים ללחץ. "מה הוא רוצה?" שואלת אחת התיירות את חברה, שאין לו מושג. ירושלים 2012, מה אני עושה פה בעצם?

לפני כמה זמן נפגשתי עם רמי לוי, במשרדים מעל הסופרמרקט שלו ברחוב האומן. הוא הכין לי קפה שחור חזק, בכוס זכוכית ששלף ממגרה בשולחנו, בלי גינונים של מזכירה ועוזרת אישית. שאל אותי אם אני רעב, אולי ירד רגע לסופר להביא משהו. אמרתי שאני רוצה עוף, אולי יש לו עודף מחמישה שקלים. רמי אמר שנשארו לו כמה מצות מפסח, חינם.

אני מכיר את רמי מספר שנים. יש לנו מערכת יחסים של עיתונאי ומרואיין שגם מחבבים זה את זה ברמה האישית. מעולם לא נתתי לו הנחות, גם לא קיבלתי הנחות בסופר. בניגוד לרשתות שיווק אחרות, רמי לא שולח לעיתונאים מתנות לחגים, אבל הוא מתקשר אלי בכל ערב ראש השנה כדי לאחל שנה טובה. אני לא תמים: אני יודע שהוא אשף תקשורת. המתחרים קוראים לו "היחצן", טוענים במרירות שהוא יכול לעשות בית ספר לרני רהב. עוף בשקל במקום תקציב פרסום של חמישה מיליון דולר, רובין הוד מעשה ידי העיתונות. אמרתי לו פעם שהפוזה שלו היא שאין לו פוזה. הוא הכחיש כמובן, אבל חייך קודם.

דיברנו על שיווק באינטרנט, על נדל"ן, על הבורסה. עשינו סימולציות לקראת המושב שלו בכנס שאני מארגן. מהר מאוד השיחה התדרדרה לפוליטיקה. רמי אוהב פוליטיקה. כשאני רוצה להרגיז אותו, אני אומר לו שזו פוליטיקה בשקל. דיברנו על ירושלים, על בחור שסיפר בתוכנית רדיו שהוא עזב את ירושלים כי יש לה המון עבר, נצח של עתיד, אבל כלום בהווה. רמי הרצין. יש לי פתרון לירושלים, הוא אמר, צריך להפריד. החרדים לא יכולים לגור עם החילונים, כמו שהערבים לא יכולים לחיות עם היהודים. שאלתי אם הוא רוצה לחלק את ירושלים. לא לחלק, הוא נבהל, רק להפריד.

לפי התוכנית של רמי,  צריך לחלק את ירושלים לארבעה רבעים, חלוקה גיאוגרפית. הערבים – בצפון מזרח, החרדים – בצפון מערב, החילונים בדרום, הדתיים הלאומיים במערב. שאלתי אותו איפה יוצאת פסגת זאב, שאדע אם לקנות כאפייה או שטריימל. אני רציני, הוא אמר לי. אני לא חושב שאנחנו יכולים לנהל חיים נורמליים כשאנחנו חיים אחד בתוך השני. החילוני רוצה לשמוע מוסיקה בשבת, החרדי רוצה לסגור את השכונה - זה לא הולך. אנחנו נוכל להיות שכנים טובים, לבקר זה את זה, לקיים יחסי מסחר ויחסי שכנות טובה, צריך פשוט לא לדרוך אחד על הרגליים של השני. לגרסתו, זה יוציא את העיר מהקיפאון שלה, יפתח את המסחר ואת חיי החברה והתרבות – בכל המגזרים, או הרובעים. ניסיתי לעצור אותו, אבל רמי היה כבר על הגל. החרדים לא רצו להשתלט על קריית יובל, היא לא הייתה על הכוונת שלהם, הוא טען בלהט. הם פשוט מצאו בקריית יובל דירות זולות יחסית ב-70-80 אלף דולר, והגיעו. זה יותר יקר מקריית ספר, אבל גם יותר קרוב לגאולה. זה הכל עניין כלכלי. רמי היה בונה להם שכונה ענקית עם דיור מוזל, מרחיב את רמת שלמה עד לעטרות. מה אכפת לו, אובמה לא קונה בשיווק השקמה. תהיתי אם הוא חלק את תוכנית החלוקה שלו עם ברקת. רמי עבר לפוליטית, אמר שברקת בודאי שמע את עיקרי הרעיון, אבל הוא לא לחץ עליו יותר מדי להקדיש לזה מחשבה.

יצאתי משיווק השקמה בלי שקיות, ובלי הרבה תובנות. אדם של ניגודים, רמי, בעיר של ניגודים. מחד, הוא מתגאה בכך שבמרכול שלו בשער בנימין, קונים ועובדים יהודים מההתנחלויות לצד ערבים מרמאללה. מאידך, הוא רוצה לחלק את ירושלים, גם אם החלוקה הזו היא לא בדיוק הדמיון הרטוב של פרס וביילין.

נסעתי לפסגה דרך שער יפו והאמריקן קולוני. הבנתי שבחלקים מסוימים העיר הזו כבר מחולקת להלכה ולמעשה: שנים לא ביקרתי בשער שכם, לא אכלתי ב'פילדלפיה', אני אפילו לא יודע אם היא קיימת עדיין. חוץ מכמה תמהונים משיחיים בשייח ג'ראח, החלוקה הזו נשמרת, לרוב, בהסכמה שקטה. יתכן, שאלתי את עצמי בסגנון קארי ברדשאו, שאנחנו כבר כולנו מחולקים ורק לא מוכנים להודות בזה?

בתמונה: דו-קיום

כשהגעתי הביתה, המואזין בכפר ממול החל לקרוא לתפילת הערב, ובבניין ליד צדו מתפללים עשירי למניין. כשחניתי, שמעתי מוסיקת רוק מדירתה של השכנה בקומה הראשונה. החלטתי שלא להצביע לתוכנית החלוקה. ולא, לא בגלל שהפכתי בערוב ימי לפוליטיקלי קורקט, בדיוק להפך. החלוקה פשוט תהפוך את ירושלים למקום נוח מדי, משעמם מדי. אפשר כבר לגור בתל אביב.

* 405 הוא מספרו של האוטובוס בין ת"א לירושלים. מזה 15 שנה אני חוצה את שער הגיא בכל יום פעמיים: עובד בת"א, חי בירושלים. נאחז בה בציפורניים. סופר את החברים שעזבו, את החרדים שהתווספו, יודע שלמרות הכל אהיה פה גם מחר. אין פה היגיון - רק אהבה.